<h1>שו"ת הריב"ש סימן קי"ג</h1>
<h2>דף צג:</h2>
עוד כתבת קרה בינינו שאחד משני בודקי הקהל בדק כבש אחד ואחר שבדקו הוציא הריאה ומכרה. אח"כ בא חבירו הבודק הב' וראה הכבש ואמר שנכנס שם לדעת אם יעשו לו חלק בבשר. ועיין בכבש בשומנו ובחלב הכליות, ואז ראה בין צלעותיו סרכות תלויות כמו שיקרה בצדי הבהמה שנסרכה בצלעותיה. ושאל זה הרואה לבעלת הבית שהכבש תלוי שם על הריאה אנה היא, השיבתו שנמכרה. כששמע ענין זה הבודק שבדקו הלך לבית הקונה הראיה וחתכה חתיכות, בא אלי הרואה והגיד הענין. שלחתי בעד הריאה והביאוה חתיכות חתיכות. חקרתי על ענין זה והעידו שאחר שיצא קול החקירה הזאת נחתכה הריאה, והוסיף על חטאתו פשע, שהלך ועקר את הסרכות שהיו נראות בין צלעות הכבש אשר מצאן הרואה. ושלחתי והביא הכבש לפני ולא נמצאו כבראשונה. והעידו שאחר שיצא הרואה הכבש לבא אלי, נכנס לשם הבודק ועיין בכבש. גם העידו שראו הסירכות שם בין הצלעות. ושאלתי את פי הבודק ואמר שאמת היתה שם סירכא, אבל היתה תלויה. אמרתי לו מדוע עקרה מן הכבש. לא היה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. אסרתי הכבש כי הוא בעצמו שם החשד במה שעשה. ומנעתיו לבלתי יבדוק. ולא רציתי לנדותו ולא לענוש עד יבא דברך האדון לדעת מה יעשה לו, ובעלי הכבש שאלו שיפרע להם הבודק ערכו. ואמרתי להם שאין להם טענה כנגדו כי בודאי טרפה היה. הראוי בזה אם נעשה והנשאר לעשות. ואם להם זכות כנגד הבודק יודיעני האדון ולא נזוז מיניה. תשובה. לסלק הטבח כדין עשית. כדאמרינן בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ה ע"א] ההוא טבחא דנפיק טרפה מתותי ידיה ופסליה ר"נ ועבריה וכו'. וזה הטבח מעשיו מוכיחין שבכונה היה רוצה להכשיל הצבור להאכילם טרפה. ומעתה אין סומכין עליו לאכול משחיטתו עד שיעשה תשובה, שלא יסופק עליו שעושה בהערמה, ועל פי הדרך המוזכר שם בפ' זה בורר. ואפילו כשמנבל הבשר מסלקין אותו, כיון שהוא טבח לבני העיר. ואין צריך התראה, כדאמרינן בפרק המקבל [ב"מ ק"ט ע"א] מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו כמותרין ועומדין דמי. כלומר, ומסלקין אותן בלא התראה לפי שיש להם להשתדל ולהיות זריזין במלאכתן הרבה, הואיל והעמידו אותן הצבור עליהן. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' שכירות [ה"ז] שכל אלו הם בשהם אומנין לבני העיר. ואם כשמנבל והפסיד הבשר ואולי לא היה מזיד שהרי הוא חייב לשלם, אעפ"כ מסלקין אותו לפי שהוא פסידא דלא הדר, שאולי זה היה צריך לבשר עתה, או שהיו לו אורחין ודמי בשתו לא משלם, כ"ש שיש לסלקו אם הוא חשוד להאכיל טרפות במזיד. ואף ע"פ שכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, דאע"ג דלא בעינן התראה מיהו חזקה בעינן. ר"ל שיהיו מוחזקין בכך שעשו כך שנים או ג' פעמים, זהו באותן המוזכרים שם שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שהם מוטעין או שוגגין. אבל בחשוד להאכיל אסור, מיד מסלקין אותו כדאמרינן בפ' גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] בטבח שנמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו, כזית מעבירין אותו ומלקין אותו. וכן בפ"ק [שם י"ח ע"א] בטבח שלא נמצאת סכינו יפה. וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה [ח"א סימן כ'] דטבח שיצתה טרפה מתחת ידו, אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן. ומה שפטרת הטבח הזה מלשלם הבהמה לבעלים כדין עשית גם זה. אבל הטעם שאמרת מפני שהיתה טרפה, לא מן השם הוא זה, שהרי הטבח עצמו אומר שכשרה היתה, ואתם אסרתם אותה מחמת מעשיו. אבל טעם הפטור הוא מפני שלא נאסרה בברי אלא מחמת ספק וחשד, וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם, כמו שכתוב בספר מ"מ פ"י מהלכות שכירות [ה"ה] דדוקא ניבלה חייב, אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק, כגון שהה במעוט סימנין פטור. וכן מוכיח בגמ' בפ' הגוזל קמא [ב"ק צ"ט ע"ב] בעובדא דמוגרמתא. וכ"ש בנדון זה שלא אסרוה אלא מחמת חשד ואמתלאה. ומטעם זה גם כן יש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו.
